Poems by Sharron Hass
Translated from the Hebrew by Tsipi Keller
From The Stranger and the Everyday Woman
On the Day of the Blood
1.
Each one of us wished to let their heart drop
from the balcony; we knew that the hearts of the elderly
would reach the ground first, then the hearts of those aged forty
and last the hearts of the children. But the mouth of the bad man
stretched above us in a grin. In his presence we dared not
compete over suffering. We lowered the blinds. All night
we listened to him laugh around the house,
slowly, with the patience of one whom the angels
smacked so hard on the lip, his body forgot
how to safeguard the human and so escaped
the cumulative weight of pain.
We dared not leave the house. We pretended
to have forgotten where we had placed the heart—
red, shamed, unable to cover its nakedness
2.
I hardly know your name but
I saw a green flower of frost
spread triumphantly across your face.
Before life overtook you
the bad man was there—the one who has no use
for animals if he has the neighbors’ kids.
3.
Night begins its march and I follow
without making a sound. When it leans
over the child’s lips, the ears of the deer freeze—
my fear and the most anxious of creatures
hear not a thing; the child refuses to say
whose child he is. Only night is late
—–to strike.
4.
At the door a child stands. No, not exactly
at the door. A frozen child
————–stands at the edge of consciousness
————–at the point of the needle
the arm of the chair. I see not with my eyes
but with the fourth, the fifth,
the lidless one, fixed in the back,
the one that sees those standing at the door but not crossing the threshold.
You don’t want to leave and I don’t want you to go.
Through me you see a tree hanging in the window
and the sun skipping across the blue backs of its birds
—–through me you see
—–a dead girl
who suddenly rose in the playground
her mouth torn and tossed into the thicket
her naked body held by a night
whose half is still hidden in the ground
climbing up her ankles leaving red traces
on her stomach.
—–I was whisked away from there like a costly doll wrapped in rags
———-from the land of the one king to the land of idols
———-and a great beautiful stillness raced at my side
she carried you on her back
—–when you were flung with disgust, like green and bitter fruit,
to ride away from the day of the blood.
And now you rush toward me your arms blue with the effort
to clutch my hair – here here I turn
to you and all my years rebel, here here a naked girl rises
from the thicket here here I hand you the body I never knew
was mine, the body that could not prevent, not then
not now, another death, a death that is also mine.
*In 1997, Shusha, an 11-year-old Palestinian boy, was clubbed to death with a rifle by Nachum Korman, an Israeli settler. Korman served eight months in jail on manslaughter charges.
Unveiling the Metaphor
The girl draws a cup
where the river bends.
A shudder goes through the window.
Her former soul presses
its mouth to the glass.
Frightened by the ebbing
flood
she rushes
into a tight circle of girls
From her pants
a streak of stars
is expunged
her hair empties and yellows
Young again
she will climb up the years.
*
If I say blue – she will say spit.
If I say red – she will underscore salt.
I’ve been her girl for much too long.
I’ve stolen from her dream a copse of poplars and two silver bracelets.
Now she doesn’t recall where she has placed herself
and yet when she spots me all decked up under the trees
she willingly responds to my questions
to gain time; now who is the foundling, who is the mistress.
Two who aim for beauty are capable of all sorts of malice.
ביומו של הדם
לחילמי שושא
.1
כל אחד מאיתנו רצה להפיל את לבו
מהמרפסת: ידענו שלב הזקנים
יגיע קודם לאדמה ואחר לב בני הארבעים
ובסוף ליבם של הילדים. אבל פי האיש הרע
נמתח מעלינו בחיוך. לא העזנו להתחרות על סבל
במחיצתו. הגפנו את התריסים. כל הלילה שמענו
איך הוא צוחק סביב הבית. באטיות, בסבלנות
של מי שהמלאכים היכו כה חזק על שפתו
עד שגופו שכח כיצד אוגרים את האנושי וחמק
.מכובדו המצטבר של הכאב
לא העזנו לצאת מהבית. העמדנו פנים ששכחנו
היכן שמנו את הלב
האדום, המושפל, שאינו יודע לכסות את עירומו
.2
אני כמעט לא יודעת את שמך, אבל
פרח ירוק של כפור ראיתי
.פרוש בנצחון על כל פניך
לפני שהישיגו אותך החיים
היה שם האיש הרע – זה שאין לו צורך
.בחיות אם יש לו ילדים של השכנים
.3
הלילה מתחיל לפסוע ואני אחריו
לא משמיעה קול. כאשר הוא רוכן
-מעל שפתי הילד אזני האילים קופאות
הפחד שלי והעצבניות שבחיות
לא שומעים דבר: הילד מסרב לומר
של מי הוא. רק הלילה מתעכב
.אאאאאלהכות
.4
בפתח הדלת עומד ילד. לא. לא בדיוק
בפתח. ילד קפוא
אאאאאעומד על שפת התודעה, על קצה המחט
כנף הכורסא. לא בעיני אני רואה
בעין הרביעית, החמישית
זו חסרת העפעפים, הנעוצה בגב
.זו הרואה את אלו העומדים בפתח ואינם חוצים את הסף
.אינך רוצה לעזוב ואני לא רוצה שתלך
דרכי אתה רואה עץ תלוי בחלון
והשמש קופץ על גבות כחולים של ציפוריו
אאאאאדרכי אתה רואה
אאאאאילדה מתה
שעלתה פתאום בגן ציבורי
פיה עקור ממקומו ומושלך לסבך
ואת גופה העירום אוחז איזה לילה
שחציו עדין מוסתר באדמה
מטפס על קרסוליה מותיר פסים
.אדומים על בטנה
אאאאאהוברחתי משם כמו בובה יקרה עטופה סמרטוטים
אאאאאאאאאאמארץ המלך האחד לארץ הפסילים
– אאאאאאאאאאודממה גדולה ויפה שעטה לצידי
זו נטלה אותך על גבה
,אאאאאכשהושלכת בבחילה, כמו פרי ירוק ומר
.לרכוב הרחק מיומו של הדם
ואלי אתה חש כעת וזרועותיך כחולות ממאמץ
לתפוש בשערותי – הנה הנה אני מסתובבת
אליך וכל שנותי מתמרדות, הנה הנה עולה ילדה עירומה
מהסבך הנה הנה אני מגישה לך את הגוף שלא ידעתי
שהוא שלי, שלא ידעתי לעצור בו, אז
.כמו עכשיו, מות אחר, שהוא גם מות שלי
גילוי המטאפורה
הילדה מציירת ספל
במקום שהתפתל
נהר.
רעד עובר בחלון.
נפשה הקודמת לוחצת
פיה אל הזכוכית.
מבועתת מן המים
הגואים
היא פורצת
אל מעגל צפוף של ילדות
ממכנסיה נמחית
חברבורת כוכבים
שערה מתרוקן וצהב –
שוב רכה
היא תטפס בשנים
*
.אם אומר תכלת – היא תאמר לירוק
.אם אומר אדום – היא תאמר מלוח
.הייתי נערתה זמן רב מידי
.גנבתי מחלומה חורשת צפצפות ושני צמידי כסף
ועכשיו היא לא זוכרת היכן הניחה עצמה
אך בראותה אותי מקושטת תחת העצים
– היא משיבה ברצון על כל שאלותי
.להרויח זמן מי כאן כעת אסופי. מי הגברת
.שנים שחפצים ביופי מסוגלים לכל מיני חזירויות
Poet, essayist, and author of five poetry collections, Sharron Hass lectures on literature and poetry at the Alma Institute (Tel-Aviv), at the Tel-Aviv Museum of Art, and teaches in the Creative Writing Program at Tel Aviv University. She is the recipient of several poetry awards, including the Hezy Leskly Award (1997), the Art Council Award (1998), the Prime Minister Award (2003), a Fulbright America-Israel Fellowship (2005), the Bialik Prize (2012), the Dolitsky Prize (2017), and the Amichai poetry prize (2018).
Tsipi Keller was born in Prague, raised in Israel, studied in Paris, and now lives in the U.S. Novelist and translator and the author of thirteen books, she is the recipient of several literary awards, including National Endowment for the Arts Translation Fellowships, and New York Foundation for the Arts Fiction grants.