Nazarite (based on a Talmudic legend)

Ruth Calderon

Translated from the Hebrew by Janice Weizman


The temple was silent. Whoever traversed the large, sacred rooms was accompanied by the rhythm of his own footfalls on the stone floor. He walked wrapped in a cold fog, as if in a cave of marble and stone. With each step, the High Priest’s heart groaned from congestion or discomfort.

The final days of winter on the Temple Mount. The familiar routine. The comings and goings of the priests. In spite of his efforts to dignify the daily round of activities, it had all become tedious: the early morning immersing of his aching body in freezing waters, the bellowing of the cows, the long wait for sunrise, the cries of the caster of the lots determining the order of the sacrifices, the ritual scattering of the blood, the consecration of the water, the basins, the knives, the wood chips. The obligatory order of the rites divided the day into innumerable ceremonies, from the first light of dawn until the burning of incense at dusk. In the eyes of Shimon the Cohen, the temple was like a large workshop. There is much to do, but the owner is far away and the workers are lazy. He sang to himself an old priestly song, “Yours is a silent glory, la, la,” his feet beating along the long stone corridor, his ears weary from the unceasing noise of the sacrificial beasts and the cries of the priests.

He nearly fell when his foot caught on a loose stone he had repeatedly asked the caretaker to repair. A band of priests passed him, their robes hanging listlessly on their bodies, like a gang of weary prisoners. As if all this was not enough, he had to go now to the women’s entrance, where, he was told, a fallen Nazarite was waiting, for there were no other senior priests on hand to receive his sacrifice of atonement. The vows described in the Bible and detailed in Tractate Nazir, abstinence from wine, from the cutting of hair, and from physical contact with a corpse, were not uncommon. Any Nazarite who broke his vows was obliged to go up to the Temple Mount, shave the hair that had grown during the period of his abstinence, and acknowledge his culpability by offering a ritual sacrifice. The High Priest, Shimon Ben Honyo, who was known as Shimon the Just, was uncompromising with Nazarites who had sullied their vows. He suspected that they were hasty in their oaths, that their words were spoken too lightly. In all the days of his priesthood, he had never eaten from the sacrifice of a fallen monk. Shorn of their hair the Fallen would return to their homes and the birds they had brought for sacrifice would be released to the Temple roof.

When Ben Honyo raised his eyes and saw the figure waiting at the gate, his heart beat faster, though he didn’t know why. The beauty of the youth was obvious even from a distance. He was tall and his legs were tanned and strong. He could tell by the way the boy stood that the stone floor was foreign to him, that his feet were accustomed to treading the earth. His long hair grew wild, and fell about his face like Samson the Nazarite. A soft ray of light that spilled through the narrow gap in the wall landed on his tresses. His gaze was grave. The boy was silent, but he did not look down in defeat. The younger priests respectfully took their leave, so that the Nazarite from the south and the High Priest might speak in private.

The priest turned to the longhaired youth and said, as if testing him, “My son, what has made you wish to ravage such a fine head of hair?”

The boy seemed oblivious to the hint of reproach. He stared, clear-eyed, at the priest, and replied, “I was a shepherd for my father, and I went to haul water from the well…”

And his words seemed to carry him to the southern pastures, to a good plot of land south of Hevron, where the shepherds reside. Briefly, he described the years of his childhood among the flocks. The story was simple, but to the priest, his refusal to marry and the long days of solitude with the flock were colored with the pride of youth. It seemed the boy was drawn to the life of a Nazarite, kept away from wine, and grew his hair wild. On his journeys into the grazing lands he would look for signs, listen for voices in the echoes of the caves, and pray. The day that he saw his reflection in the well, he was alone. The sheep had wandered lethargically over the plain. Thirsty from walking, he sought the well, a small water-source favored by the shepherds. A round pool from the depths, crowed with high grasses, and shaded from the sun. The Nazarite lay down beside the well, enjoying the loveliness of the place and his solitude there. When he could no longer contain his thirst, he neared the water and gazed into the enchanted, tranquil surface of the pool. He remained a long while like that, staring at his own reflection, and a great desire flooded over him, an inexplicable thirst, an immense longing. His hair, which had grown long during the weeks since he had taken his vows, had become as thick as a crown encircling his face. For a moment he could not recognize himself. He no longer knew his own soul. Forgotten were the sheep and his father, there was only his face, the expression of his forehead, the beauty in the gaze of his eyes. The enchantment. He reached out to touch his curls, to the power he saw in his new image, smoothed the hair from his eyes, a soft light falling on cheek, forehead, eye. Twirling a lock of hair, he smiled at his reflection. The white of his teeth gleamed between his full lips, pink as a woman’s. He stared at his body, focused, alert, hungry, and was drawn to touch his own skin. He removed his robe, kneeling down so that he might see, feel, stroke the cheek on the surface of the water.

The image trembled and broke into sparkling circles. Powerful desire flooded him. He slid into the pool, immersing himself in his own beauty, shivering from the cold water. Mosses caressed his body, lights broke on the surface of the water. He was burning, beating like a giant heart. At one with the reflection and the water. He is the well, he is the sky.

Suddenly, filled with guilt, he opened his eyes. His conscience tortured him, and he cried, “Evil one! This world is not yours! Your end is but maggots and worms,” and then burst out crying, “Oh my God, my God.” He almost drowned in tears, and in the waters of the well. His hair, heavy with water, pulled him into the depths. He barely managed to lift himself up, and climb, spent, onto the rocky edge of the pool. Exhausted, he swore to sacrifice his hair to the heavens, to break the Nazarite vow, the vow that had become a source of the evil urges of pride and self-worship. “And I came here,” the Nazarite from the south concluded, and with eyes shut, fell silent.

The youth’s face was burning. The High Priest glanced up at the high gates. The words of the young man echoed inside him. In the quiet between them, he neared the boy and kissed his head.

The priests had never seen such a thing: Shimon the Just leading a young Nazarite who had violated his vows into the holy temple, a frail foot alongside a foot in the flower of youth, the sacrificial birds and two loaves of bread. Honey-colored shades of evening light flowed in through the high stone windows.

The impression the place made on the man from the south was evident. The emotion that coursed through his tall frame reminded the priest of the power of the sacred temple. And he tried to remember how and when this holiness had become prosaic. When they stood alongside the priests, between the slaughter and the scattering, the priest knew that he himself would shave the locks of the Nazarite from the south, and he himself would burn them on the altar. They would be as the boy’s own soul offered up to the heavens.

From: Ruth Calderon, “Nazir”, in HaShuk. HaBait. HaLev [The Market. The Home. The Heart.] (Keter Publishing House, Jerusalem, 2001). Copyright 2001 by Ruth Calderon.



מאת: רות קלדרון

דממה עמדה במקדש. טיפוף פסיעותיו על רצפות האבן ליווה את המהלך בחללי הקודש הגדולים. הוא צעד עטוף אפלולית קרירה של שיש ואבן. תוך כדי הליכתו רטן לבו של הכהן הגדול מחמת שיעול של קרה או אי נחת.

ימי החורף בהר הבית, שגרת העבודה, משמרות באים ומשמרות יוצאים. למרות השתדלותו של הממונה לעשות את העבודה ברוב עם, בטקס, לשוות לפעולות היומיומיות הדר של מלכות, היו הדברים יגעים: טבילות מים צוננים על גוף דואב לפנות בוקר, געיית פרות, ציפייה לזריחה, קריאת הממונה להטלת גורלות בפיס על זביחת אברים, זריקת הדם, ניסוך המים, כיורים, סכינים, גזירי עצים. חיובי סדר העבודה כמו בצעו את היום לאינספורטקסי פולחן הפרוסים ברווחיםמהנץ השחר ועד ההקטרה בשעת שקיעת השמש. בעיני שמעון הכהן היה הבית בית מלאכה גדול. העבודה מרובה, אלא שבעל הבית במרחקיו והפועלים עצלים. לך דומייה תהילה לה לה, זימר לעצמו זמר כוהנים ישן, הלוך וטפוף בפרוזדור הארוך, ואושניו עייפות מרעש הגעיות הבלתי פוסק של הבהמות לקורבן ומצעקות משמרת המילואים.

כמעט נפל בשנתקלה רגלו במרצפת רעועה שכבר ביקש לא פעם מן הממונה לתקן. כת אנשי מילואים חלפה על פניו, בגדי השירות תלויים על גופם בלי חן, כעדת שבויים. כאילו לא די בכל זאת היה עליו לצאת עתה אל שער עזרת הנשים, שם ממתין, כך נמסר לו, נזיר שנטמא, ואין כוהן בחיר אחר פנוי לקבל ממנו קורבן. הנזירות הכתובה במקרא ומפורטת במשנה “נזיר” –נזירות מפרי הגפן, מתספורת ומטומאת מת- היתה מצוייה. מי שנדר נזירות ונפל באחד מאלה לפני תום תקופת נזירתו, חייב היה לעלות למקדש לגלח את השיער שצמח בזמן נזירותו ולהביא קורבן אשם. הכוהן הגדול, שמעון בן חוניו, המכונה “שמעון הצדיק” הקפיד עם נזירים שנטמאו. היה בו חשד שממהרים לנדור ונוהגים בזילות השם, במילה. כל ימות כהונתו לא אכל אשם נזיר טמא. גלוחי ראש שבו לבתיהם הנזירים שטמאו, ואת הציפורים שהביאו לקורבן היה משלח על גגות המקדש.

כשהירם את עניו וראה בן חוניו את הדמות הממתינה בבית השער נעור לבו ולא ידע על שום מה. יופיו של הער ניכר למרחוק. גופו תמיר ורגליו השזופות איתנות. מדרך עמידתו ניכר שרצפת האבן זרה לו, שרגיל להלך בחול. שערו השופע גדל פרא ונפל על פניו מחלפות מחלפות, כנזיר שמשון. אלומת אור רכה שנשפכה מן החרכים שבקיר פגעה בשערו. מבטו רציני. הנער שתק אך לא היתה בו הרכנת הראש הנכנעת. נפטרו פרחי הכהונה במלמול של כבוד והותירו את הנזיר מהדרום ואת הכוהן הגדול לבדם. פנה הכוהן אל בעל השיער בטון בוחן: “בני, מה ראית לשחת שערך זה הנאה?” נימת המבחן לא נדבקה בנזיר. הוא הביט בכוהן בעיניים גלויות, ולאחר שהות מה סיפר: “רועה הייתי לאבי והלכתי לשאוב מים מן המעיין…” הוא הפליג במילים למדבר דרומי, לפיסת ארץ טובה מדרום לחברון, למשכנות רועים.

בלשון קצרה תיאר את שנות גידולו בין העדרים. הסיפורו היה פשוט אך מיאונו לשאת אישה, וימי התבודדותו עם העדר נראו לכוהן נגועים בגאוות נעורים. נראה שהנער נמשך לנזירות, הדיר עצמו מפרי הגפן, גידל את שערו פרא. במסעותיו במדבר היה מחפס אותות, מקשיב לבת קול בהד שבא מן המערות, מתפלל. אותו היום כשראה בבואתו במעיין, היה מהלך לבדו. הצאן נתפזרו במישור מנומנמות. צמא מן ההליכה, שם פעמיו למעיין, אותה בריכת מים קטנה, פינת חמד לרועים. עין עגולה שנובעת ממעמקים, מעוטרת עשב גבוה ומוצלת מהשמש. הנזיר שכב לצד המעיין מתענג על יופיו של המקום ועל בדידותו. כשגבר עליו הצמא, קרב אל המים כדי ללגום. הוא שתה והביט בחלקת המים הכסופה,השלווה. כך עמד מתבונן זמן רב בבואתו,ותשוקה גדולה הציפה אותו, צמא לא מובן, געגוע לוחך. שערו, שארך במשך השבועות שבהם החזיק בנזירות, נעשה עבות כנזר סביב פניו. לרגע לא הכיר את עצמו. לא ידע את נפשו. נשכחו הצאן ואביו, רק פניו, ארשת המצח, היופי במבט העיניים. המקסם. הושיט ידו לתלתלי השיער, לכוח שנתגלה לו בדמות החדשה, הסיט קצוות שיער מן העין, אור נוגה בלחי, מצח, עין.

מסלסל בשיער, חייך אל הבבואה. לובן שיניו הבהיק מבין שפתיים בבשרניות וורדודות כשפתי אישה. כשגופו מרוכז, ער, רעב, האריך מבט, נמשך לנגוע בחלקת עורו. הוא פשט את כותנתו, כורע על ברכיו להיטיב לראות, לנגוע, ללטף את הלחי שבמים.

הבבואה נרעדה ונתפרקה לעיגולים מפזזים. תשוקה עזה הציפה אותו. הוא החליק לתוך הבריכה, טובל בתוך היופי, נרעד מהמים הקרים. אזובים ליטפו את גבו, אורות נשברו במים. גופו להט, פועם כמו לב גדול במים. אחד עם הבבואה והמים. הוא המעיין, הוא השמים.

תאם פקח עיניו, מלא אשמה. מצפונו ייסרו והוא צעק: “רשע”, “לא שלך”, “רימה ותולעה”, ואחר פרץ בבכי, “אלוהים, אלוהים.” כמעט טבע בדמעות ובמי העין. שערו רווי המים משך אותו מטה. בקושי טיפס ועלה על משטח הסלע. גופו תשוש. כמעולף נשבע לגזור שערו לשמים, ולהפר את נדר נזירתו, נזירות שנעשתה מקור ליצר הרע של גאווה ופולחן עצמו, “ובאתי,” אמר ולא יסף. עיני הנזיר מן הדרום היו עצומות בתום דבריו.

לחייו להטו. הכוהן הגדול זרק מבט קשוב לעבר השערים הגדולים. דברי הנער המו בו. בשקט שנפל ביניהם, קרב אליו ונשק לראשו.

מעולם לא ראו הכוהנים דבר כזה: שמעון הצדיק פוסע עם נזיר צעיר שהפר את נזירתו, לתוך הקודש. רגל גרומה לצד רגל במוא עלומיה, קורבן הציפורים ושתי הלחם בידו. גוני אור דבש של שעת בין ערביים ניגרו מחלונות האבן הגדולים.

רישומו של המקום ניכר באיש מהדרום. התרגשות שעברה בגופו הגבוה הזכירה לכוהן את כוחו של המקדש. והוא ניסה להיזכר מאימתי ואיך נעשו לו חיי הקדוש כהרגל. כשעמדו אצל המשמשים במזבח, בין שחיטה לזריקה, ידע הכוהן כי הוא שגילח את מחלפות הנזיר מן הדרום ובעצמו ישרוף אותן על המזבח. סוף סוף את נפשו מגלח הנער לשמים.


Dr. Ruth Calderon holds MA and Ph.D. degrees in Talmud from the Hebrew University of Jerusalem. She was Director and Founder of the “Elul Beit Midrash” program for pluralistic Jewish learning. While studying at the Mandel Leadership Institute she developed the idea of a learning center that will promote “Hebrew Culture” as a meaningful, living element of the identity of Jews in Israel and in the Diaspora. This idea was realized, and in 1996 she founded ALMA – Home for Hebrew Culture, which promotes the renewal of Hebrew culture in Israel and aims to serve as an educational institution for adults. Since its founding, it operates in major Jewish communities in Israel and throughout the world. In 2012, Ruth Calderon was appointed Head of Culture and Educational Programming at The National Library in Jerusalem. 

Janice Weizman is a graduate of the Creative Writing program at Bar-Ilan. In 2009 she initiated and founded Ilanot, the former incarnation of The Ilanot Review. Janice’s work has appeared in Scribblers on the Roof, Jewish Fiction, and Lilith.  Her historical novel, The Wayward Moon, will come out with Yotzeret Publishing in Fall 2012. 

Translator’s Note: The Nazarite is the translation of a literary interpretation of a text taken from Tosefta Nazir 4:7. One of its striking features is the way it is both similar to and deviates from the Greek story of Narcissus. About this, Ruth Calderon wrote:

The story of the monk from the South is in correspondence with the myth of Narcissus. It’s probable that its authors knew the Greek myth, and their story is, among other things, a reaction or response the problem it presents.

Though this story can take on many readings, the theme of transformation is a dominant one; but unlike the Greek story, this tale depicts the possibility of redemption, a vision of repentance and mastery over one’s fate. Yet it is not only the Nazarite who experiences redemption, but also the elderly priest, who realizes that the meeting with the young man has enabled him to see with new eyes.

The Talmudic legends that Ruth Calderon put into narrative form in The Market. The Home. The Heart. are strange, enigmatic tales from a world we can only imagine. But her sparse, clean language and attentive use of Modern Hebrew enables us to enter that world and recognize its norms, values, and dilemmas. The Hebrew of this story conveys leanness and depth, sensuality and austerity, transgression and forgiveness, and ultimately, renewal. In this translation, I’ve tried to give expression to all of these elements.

*See Ha Shuk. HaBait. HaLev. for Ruth Calderon’s thoughts on the story.



Return to Table of Contents