Etgar Keret

Translated from the Hebrew by Miriam Shlesinger


Surprised? Of course I was surprised. You go out with a girl. First date, second date, a restaurant here, a movie there, always just matinees. You start sleeping together, the fucks are dynamite, and pretty soon there’s feeling too. And then, one day, she arrives all weepy, and you hug her and tell her to take it easy, that everything’s okay, and she says she can’t stand it anymore, she has this secret, not just a secret, something really awful, a curse, something she’s been wanting to tell you the whole time but she didn’t have the guts. This thing, it’s been weighing down on her like a ton of bricks, and now she’s got to tell you, she’s simply got to, but she knows that as soon as she does, you’ll leave her, and you’d be absolutely right too. And right after that, she starts crying all over again.

“I won’t leave you,” you tell her. “I won’t. I love you.” You may look a little upset, but you’re not. And even if you are, it’s about her crying, not about her secret. You know by now that these secrets that always make a woman fall to pieces are usually something along the lines of doing it with an animal, or with a Mormon, or with someone who paid her for it. “I’m a whore,” they always wind up saying. And you hug them and say, “No, you’re not, you’re not,” or “Shhh . . .” if they don’t stop.

“It’s something really terrible,” she insists, as if she’s picked up on how nonchalant you are about it, even though you’ve tried to hide it. “In the pit of your stomach it may sound terrible,” you tell her, “but that’s mostly because of the acoustics. Soon as you let it out it’ll seem much less terrible — you’ll see.”

And she almost believes it. She hesitates a minute and then asks: “What if I told you that at night I turn into a heavy, hairy man, with no neck, with a gold ring on his pinky, would you still love me?” And you tell her of course you would. What else can you say? That you wouldn’t? She’s simply trying to test you, to see whether you love her unconditionally — and you’ve always been a winner at tests.

Truth is, as soon as you say it, she melts, and you fuck, right there in the living room. And afterward, you lie there holding each other tight, and she cries, because she’s so relieved, and you cry too. Go figure it out. And unlike all the other times, she doesn’t get up and leave. She stays there and falls asleep. And you lie awake, looking at her beautiful body, at the sunset outside, at the moon appearing as if out of nowhere, at the silvery light flickering over her body, stroking the hair on her back.

And within less than five minutes you find yourself lying next to this guy — this short fat guy. And the guy gets up and smiles at you, and gets dressed awkwardly. He leaves the room and you follow him, spellbound. He’s in the den now, his thick fingers fiddling with the remote, zapping to the sports channels. Championship soccer. When they miss a pass, he cusses the TV; when they score, he gets up and does this little victory dance.

After the game, he tells you that his throat is dry and his stomach is growling. He could really use a beer and a nice hunk of meat. Well-done if possible, and with lots of onion rings, but he’d settle for some pork chops too. So you get in the car and take him to this restaurant that he knows about. This new twist has you worried, it really does, but you have no idea what to do about it. Your command and control centers are down. You shift gears at the exit, in a daze. He’s right there beside you in the passenger seat, tapping that gold-ringed pinky of his. At the next intersection, he rolls down his window, winks at you and yells at this chick who’s trying to thumb a ride: “Hey, baby, wanna jump in back so we can all have some fun?”

Later, the two of you pack in the steak and the chops and the onion rings till you’re about to explode, and he enjoys every bite, and laughs like a baby. And all that time you keep telling yourself it’s got to be a dream. A bizarre dream, yes, but definitely one that you’ll snap out of any minute.

On the way back, you ask him where to let him off, and he pretends not to hear you, but he looks despondent. So you wind up taking him back home with you. “It’s almost 3 a.m. I’m gonna hit the sack,” you tell him, and he waves to you, and stays in the beanbag chair, staring at the fashion channel. You wake up the next morning, exhausted, and with a slight stomachache. And there she is, in the living room, still dozing. But by the time you’ve had your shower, she’s up. She hugs you guiltily, and you’re too embarrassed to say anything.

Time goes by and you’re still together. The fucks just get better and better. She’s not so young anymore, and neither are you, and suddenly you find yourselves talking about a baby. And at night, you and the fatso guy hit the town like you’ve never done in your life. He takes you to restaurants and bars you didn’t even know existed, and you dance on the tables together, and break plates like there’s no tomorrow. He’s really nice, the fatso guy, a little crass, especially with women, sometimes coming out with things that you could just die. But other than that, he’s great fun to be with.

When you first met him, you didn’t give a damn about soccer, but now you know every team. And whenever one of your favorites wins, you feel like you’ve made a wish and it’s come true. Which is a pretty exceptional feeling for someone like you, who hardly knows what he wants most of the time. And so it goes: Every night you fall asleep with him struggling to stay awake for the Argentinean finals, and in the morning there she is, the beautiful, forgiving woman that you love too till it hurts.

From: Etgar Keret, The Bus Driver Who Wanted To Be God and Other Stories (Toby Press, New Milford, CT, 2004).

Hebrew version from: Anihu (Kinneret Zmora-Bitan, Tel Aviv, 2002).





מאת: אתגר קרת

מופתע? בטח שהייתי מופתע. אתה יוצא עם בחורה. דייט ראשון, דייט שני, מסעדה פה, סרט שם, תמיד רק יומיות. אתם מתחילים לשכב, הזיונים פיצוץ, אחר-כך מגיע גם הרגש. ואז, יום אחד, היא באה אליך בוכה ואתה מחבק אותה ואומר שתירגע, שהכל בסדר, והיא עונה שהיא לא יכולה יותר, שיש לה סוד, משהו אפל, קללה, משהו שרצתה לגלות לך כל הזמן הזה הבל לא היה לה אומץ. והדבר הזה, הוא יושב עליה כמו איזה שני טון לבנים. והיא חייבת להגיד, היא פשוט חייבת, אבל גם יודעת שברגע שתגלה – תעזוב אותה, בצדק. וישר אחרי זה היא שוב פעם מתחילה לבכות. “אני לא אעזוב אותך,” אתה אומר, ” אני לא, אני אווהב אותך.” אתה אולי נראה קצת נרגש, אבל אתה לא, וגם אם כן זה מהבכי שלה ולא מהסוד. הנסיון כבר לימד אותך שהסודות האלה שגורמים כל פעם לנשים להתפרק לחתיכות, הם לרוב איזה משהו בסדר גודל של זיון עם בעל חיים, או עם קרוב משפחה, אן עם איזה מישהו ששילם לה על זה כסף. “אני זונה,” הן תמיד אומרות בסוף, ואתה מחבק ואומר, “את לא, את לא.” או “שששש…” אם הן ממשיכות לבכות. “זה באמת משהו נורא,” היא מתעקשת, כאילו קלטה את הרוגע שלך שכל-כך ניסית להסתיר. “בבטן שלך זה אולי נשמע נורא,” אתה אומר לה, “אבל זה בגלל האקוסטיקה. תראי איך בשנייה שתוציאי החוצה זה פתאום ייראה לך הרבה פחות.” והיא כמעט מאמינה, מהססת שנייה ואז אומרת, “אם הייתי אומרת לך שבלילות אני הופכת להיות גבר שעיר וגוץ. בלי צוואר, ועם טבעת זהב על הזרת, גם אז היית ממשיך לאהוב אותי?” ואתה אומר לה שבטח, כי מה תגיד לה, שלא? היא רק מנסה לבחון אם אתה אוהב אותה בלי תנאי, ואתה הרי תמיד היית גדול בבחינות. ובאמת, איך שאתה אומר לה את זה, היא נמסה, ואתם מזדיינים, ככה בסלון. ואחרי זה אתם נשארים חבוקים, והיא בוכה, כי הוקל לה, וגם אתה בוכה, לך תדע למה. ולא כמו תמיד, היא לא קמה והולכת, היא נשארת איתך לישון. ואתה נשאר ער במיטה, מסתכל על הגוף היפה שלה, על השמש השוקעת בחוץ, על הירח שמופיע פתאום כאילו משומקום, על האור הכסוף שנוגע בגופה, מלטף את השערות שעל גבה. ותוך פחות מחמש דקות אתה מוצא לידך במיטה גבר נמוך קומה ושמנמן. והגבר הזה קם, מחייך אליך, מתלבש חצי מבויש. הוא יוצא מהחדר, ואתה אחריו, מהופנט. והוא עכשיו כבר בסלון, לוחץ עם האצבעות השמנמנות שלו את הכפתורים בשלט. רואה ספורט בטלויזיה, כדורגל מליגת האלופות. בהחמצות הוא מקלל, בגולים הוא קם ועושה גל. אחרי המשחק הוא מספר לך איך יבש לו בפה, וכמה ריק לו בבטן. בא לו איזה סיח, פרגית אם אפשר, אבל גם בקר היה מסדר אותו. ואתה נכנס איתו לאוטו ונוהג לאיזה מסעדה באזור שהוא מכיר. המצב החדש מטריד אותך, מאוד מטריד אותך, אבל אתה לא ממש יודע מה לעשות, מרכזי ההחלטה שלך משותקים. היד מעבירה הילוכים בזמן שאתם יורדים לאיילון, כמו רובוט, והוא במושב לידך מתופף עם טבעת הזהב שעל הזרת, וברמזור שליד תומת בית דגון הוא מוריד את החלון החשמלי, קורץ לך וצועק לאיזו חיילת שמנסה לעצור טרמפ, “מותק, רוצה שנעמיס אותך אחורה כמו עיזה?” אחר-כך באזור , אתה אוכל איתו בשרים עד שהבטן מתפוצצת, והוא נהנה מכל ביס, צוחק כמו תינוק. וכל הזמן הזה אתה אומר לעצמך שזה רק חלום – חלום מוזר, זה נכון, אבל כזה שעוד מעט תתעורר ממנו

בדרך חזרה אתה שואל אותו איפה הוא רוצה לרדת, והוא עושה כאילו הוא לא שומע, אבל נראה מאוד מסכן. ובסופו של דבר, אתה מוצא את עצמך חוזר איתו אליך הבית. השעה כבר כמעט שלוש. “אני הולך לישון עכשיו,” אתה אומר לו, והוא מנופף לך לשלום מהפוף וממשיך לבהות בערוץ האופנה. אתה מתעורר בבוקר עייף, עם בטן קצת כואבת, והיא בסלון, עדיין מנמנמת. אבל עד שאתה מתקלח היא כבר קמה. היא מחבקת אותך, אשמה, ואתה יותר מידי נבוך בשביל להגיד משהו

הזמן עובר, ואתם עדיין יחד. הזיונים רק נהיים יותר ויותר טובים, היא כבר לא צעירה וגם אתה לא. ופתאום אתה מוצא את עצמך מתחיל לדבר על ילד. ובלילה, אתה והשמנמן מבלים כמו שאף פעם לא בילית. הוא לוקח אותך למסעדות ומועדונים שלא הכרת קודם אפילו בשם, ואתם רוקדים יחד על השולחנות ושוברים צלחות כאילו אין מחר. הוא מאוד נחמד, השמנמן, קצת גס, בעיקר עם נשים. יש לו לפעמים מין הערות כאלה שאתה לא יודע איפה לקבור את עצמך. אבל חוץ מזה באמת כיף להיות איתו. כשרק הכרתם לא ממש התעניינת בכדורגל, אבל עכשיו אתה כבר מכיר את כל הקבוצות. וכל פעם שהקבוצה שאתם אוהדים מנצחת אתה מרגיש כאילו ביקשת משאלה והיא התגשמה, שזה תחושה כל כך נדירה, במיוחד בשביל מישהו כמוך, שרוב הזמן בכלל לא יודע מה הוא רוצה. וככה, כל לילה, אתה נרדם איתו עייף מול משחקי הליגה הארגנטינאית, ובבוקר שוב מתעורר ליד אישה יפה וסולחת, שגם אותה אתה אוהב עד כאב

Born in Tel Aviv in 1967, Etgar Keret has been acclaimed as the most popular writer among Israel’s young generation. His writing has been published in The New York Times, Le Monde, The Guardian, The Paris Review and Zoetrope. Over 40 short movies have been based on his stories, one of which won the American MTV Prize. In 2007, Keret and Shira Gefen won the Cannes Film Festival’s “Camera d’Or” Award for their movie Jellyfish, and Best Director Award of the French Artists and Writers’ Guild. In 2010, Keret was honored in France with the decoration of Chevalier de l’Ordre des Arts et des Lettres. At present, Keret lectures at Ben-Gurion University of the Negev. Winners of numerous international literary prizes, his books have been published in 31 languages in 35 countries. His most recent publication, Suddenly, a Knock at the Door, came out this year.

Miriam Shlesinger was born in the US and moved to Israel in 1964. She is an active conference interpreter as well as a translator. Although primarily a researcher and lecturer – she has been teaching translation and interpreting at Bar Ilan University since 1978 – she has always made a point of combining theory and practice, continuing to produce translations while pursuing research into such areas as sign language interpreting, healthcare interpreting, drama translation, cognitive processes in translation and more. She has been working with Etgar Keret since 2000, and has translated (in part or in full) most of his short story collections. She is also the translator of over thirty plays and numerous works of prose by other authors from Hebrew into English.



Return to Table of Contents