By The Sea [Diptych]
Adi Sorek
Translated from the Hebrew by Michal Sapir
Evening
On the way back from the sea, after rinsing our feet under the taps around which, for some reason, it always smelled like urine, the flutist from last summer popped up again, near the exact same stairs leading to the beach, playing well-known tunes with a faded talent.
My son ran to him with his friend, self-confident today and not needing my constant presence. Suddenly he started dancing, a circular dance with raised arms, which he also moved in a somewhat stiff circular motion and with a tense, almost exaggerated smile, as if conscious that suddenly, uncharacteristically, he had embarked on a dance.
My heart swelled; all year he had stood apart from all the children in kindergarten… For a moment the Tel Aviv promenade turned into a private carnival bordered by sunset colors, the sea crawled to the city, mixing in with the passing traffic, dragging softly into its belly, pushing back out, and again, like a breath. But nearby, as if the urine smell gained excess presence, gnawed a small sensation. The smallest of sensations, one that shouldn’t be dwelled on and I don’t know why it wasn’t immediately forgotten, escaping to the sand like an easily erased footprint. Something that could perhaps be defined as a kind of rejection or a dissatisfaction with this dance, the graceless dance that my son had launched into, with the lack of rhythmic coordination, with his over-self-consciousness, with his eyes hanging on mine.
I gave in to the ebb and flow of sensations. I once read that when a loved one dies the past becomes a river that flows incessantly, evoking fragments of conversations and pictures. But what happens when a loved one begins to live?
The dance stopped all at once, and my son recognized Peter and the Wolf and called to his friend and spoke with the flutist who let him press the silver buttons, and I gave him a big kiss when he got back to me cheerfully, and we walked home, waving goodbye to the aging flutist, and the dark, raging sea.
Morning
Maybe because of the gray sky and the impending rain, eight o’clock resembled the end of dawn. In winter, the dawn keeps times of its own.
The pigeons had already gathered in the square, expecting bread, and I was greeted by a woman with a windswept face, red-brown skin, Slavic features, wearing a kind of tracksuit wrapped in a coat. She seemed busy, maybe with the shopping cart she was bent over, and then she turned slowly, as if practicing Tai Chi. Her movement pushed my face the other way, where a man who looked very much like her was waiting, sitting on the stone bench, his back to the city. He must have signaled something with his fingers, which spread under his chin like petals, and with his head, which turned sideways with a smile or with a twitch due to the wind. Maybe he was conversing with the woman in a tightfisted language of the body.
When I crossed the thread that was drawn between them, my gaze was caught by another man, or maybe woman. She bent slowly over a garbage can, vomiting the night’s leftovers, spitting, maybe coughing deeply, he moved, her mustard coat, his green pants, a tracksuit, a thinness covered with rags. Her face was also red-brown, as if sculpted by the hand of the same sculptor. He wiped her mouth, I don’t know if the gesture was really slow or if the gaze that worked to see not to see to understand to delay… Maybe it’s a junky or a prostitute, my brain arranged the figure for itself as she moved farther away. For a moment I thought it was the homeless woman who could sometimes be found on the bench in Rothschild Boulevard. I once saw her wearing a pair of golden sneakers in good condition and I thought to myself with relief that someone must be taking care of her after all. Only now it occurs to me that she had simply found them on the street. I wanted to check if it was her. I don’t know why. And if it were her? But she kept walking in the same line, drawn from the sea to the city in his scarecrow clothes.
When I turned my gaze back, the two other figures had already gone, and the square had filled with morning sitters—the congress of pigeon feeders, the chess and backgammon players, the newspapers readers and the former fishermen who need the sea close-by.
This story will appear in Sometimes You Lose People, coming out in 2012 with Yedioth Ahronoth Books.
ליד הים (ערב, בוקר) [דיפטיך]
מאת: עדי שורק
ערב
בחזרה מן הים, לאחר ששטפנו רגליים בברזים שסביבם תמיד, משום מה, ריח שתן, החלילן מהקיץ שעבר הופיע שוב, בדיוק ליד אותן המדרגות המובילות לחוף, מחלל נעימות ידועות בכשרון דהוי.
בני אץ אליו עם חברו, בטוח בעצמו היום ואינו זקוק לנוכחותי הצמודה. לפתע החל לרקוד, ריקוד סיבובי בידיים מורמות שגם אותן הניע בסיבוב קשוי מעט ובחיוך מתוח, כמעט מוגזם, כאילו היה מודע לכך שלפתע, בניגוד להרגלו, פצח בריקוד משוחרר.
ליבי רחב; הרי במהלך השנה כולה עמד בצד כשכל הילדים בגן… טיילת תל-אביב הפכה לרגע לקרנבל פרטי תחום צבעי שקיעה, הים זחל לעיר, התערב בתנועת העוברים ושבים, סחף אל בטנו ברכות, פלט בחזרה, ושוב, כנשימה. אך בסמוך, כאילו קיבל ריח השתן נוכחות עודפת, ניקרה תחושה קטנה מן הקטנות, תחושה שאין צורך להתעכב עליה ואינני יודעת מדוע לא נשכחה מיד ונמלטה אל החול כעקבה קלה להמחות. דבר-מה שאולי ניתן להגדירו כדחיה או החמצת פנים אל הריקוד הזה, חסר החן, שבני פצח בו, אל חוסר ההתאמה לקצב, אל מודעות היתר לעצמו, אל עיניו התלויות בעיניי.
התמסרתי לתחושות המקבילות. קראתי פעם שכשמישהו אהוב מת העבר הופך לנהר שזורם כל העת ומעלה שברי שיחות, תמונות. אך מה קורה כשמישהו אהוב מתחיל לחיות?
אחר כך פסק הריקוד באחת ובני זיהה את פטר והזאב וקרא לחברו ושוחח עם החלילן שהרשה לו ללחוץ על הכפתורים הכסופים ונשקתי נשיקה גדולה כשהגיע אלי חזרה בעליצות והלכנו הביתה, מנופפים לשלום לחלילן המזדקן, על רקע הים השחור, הגועש.
בוקר
.אולי בגלל השמיים האפורים והגשם שעמד לרדת נדמתה השעה שמונה לסופו של השחר. בחורף יש לשחר עתים משלו
היונים כבר נאספו אל הכיכר, מצפות ללחם, ואת פניי קיבלה אשה בעלת פנים ספוני רוח, עור אדום-חום, תווים סלאביים, לבושה במין טרנינג עטוף מעיל. נדמה שהייתה עסוקה – אולי בעגלת הקניות שרכנה מעליה – ואז הסתובבה לאטה כאילו תרגלה טאי-צ’י. תנועתה הדפה את פניי לצד השני, שם חיכה אדם שדמה לה מאוד ונראה כמשוחח עמה בשפה קמוצה של גוף – ישוב על ספסל אבן כשגבו אל העיר, מסמן דבר-מה באצבעותיו הפרושות תחת סנטרו כעלי כותרת, ובראשו הנטוי בחיוך או בעווית מפני הרוח.
כאשר חציתי את החוט שנמתח ביניהם תפס את מבטי איש או אולי אשה נוספת. היא רכנה בתנועה איטית מעל פח אשפה, מקיא את שאריות הלילה, יורק, אולי משתעל עמוקות, זזה, מעילה החרדלי, מכנסיו הירוקות, טרנינג, רזון שכוסה בסחבות. גם פניה אדומות-חומות, כאילו ידו של פסל אחד פיסלה כאן. הוא מחתה את פיו; אינני יודעת אם התנועה הייתה באמת איטית או שהמבט שפעל כדי לראות כדי לא לראות כדי להבין כדי להשהות… אולי זו נרקומנית או זונה, סידר מוחי את הפיגורה לעצמו ככל שהתרחקה.
לרגע חשבתי שזו חסרת הבית שנמצאת מדי פעם על הספסל בשדרות רוטשילד. באחת הפעמים ראיתי אותה בנעלי התעמלות מוזהבות במצב טוב וחשבתי לעצמי, בהקלה, שכנראה מישהו בכל זאת דואג לה. רק עכשיו עולה בדעתי שהיא פשוט מצאה אותן ברחוב. רציתי לבדוק אם זו היא. אינני יודעת מדוע. ולוּ הייתה זו היא? אך היא המשיך את קו הליכתה מן הים אל העיר בדחלילי בגדיו.
כשהפנתי את מבטי בחזרה כבר נעלמו שתי הדמויות האחרות והכיכר התמלאה ביושבי בוקר – קונגרס מאכילי היונים, שחקני השח והשש-בש, קוראי העיתונים והדייגים לשעבר שצריכים את הים קרוב.
Adi Sorek is a writer and editor, living in Tel Aviv, Israel. Her books, Seven Matrons and Internal Tourism (2001, 2006, Yedioth Books), deal with the tension between realism and fantasy, and the lucid borders between intimacy and public sphere. Her short story collection Sometimes You Lose People will be published in 2012. Adi is also the editor of the prose series Vashti for Resling Press and teaches writing at Sipur Pashut in Neve Tzedek.
Michal Sapir is a writer, translator and musician based in London and Tel Aviv. She holds a PhD in Comparative Literature from NYU. Having written mainly about the arts, she has recently published a biography of her grandfather Pinchas Sapir, an Israeli Finance Minister in the 1960s and 1970s, with Yedioth Books. She is currently working on the English translation of Professor Yigal Schwartz’s book on modern Hebrew literature, Do You Know the Land Where the Lemon Blooms, for Brandeis University Press.